חמלה

הגורם המרכזי לסבל בחיי היה אבא שלי. הוא גרם לילדות ולהתבגרות שלי להיות הסיוט הכי גדול שלי. מרבית זיכרונותיי מאבי צרובים בי כפלשבקים מסויטים של אלימות קשה המלווים בצרחות, תחינה ובכי. אני זוכר שהפעם הראשונה שעזבתי את בית הורי הייתה בהיותי בן 12 בלבד עם המעבר לחטיבת הביניים. שכנעתי את אימי לתת לי לגור אצל סבתא ז׳אנה כדי שאצליח להתרכז בלימודים, וככה יצרתי לעצמי שנתיים של שקט יחסי. אבל העזיבה האמיתית הייתה בגיל 18 בה נסתי על נפשי לאחר עימות חזיתי אשר הותיר את אבא שלי חבול וללא מילים. ארזתי את כל הדברים שלי בחמש עשרה דקות, ויצאתי למסע בו למדתי את משמעותה של המילה חמלה. לקח לי עשור להבין את סבלי, שמבקש לעצור אצלי גם את סבלו של אבי, שבצער וכאב למד ששפת האהבה שלו היא אלימות ויש לשנותה לעד.

בספרי הראשון ״כלב, דב וסודה״ (2021) בחרתי להכניס כבר בפרק הראשון שני זיכרונות ילדות פרטיים וכואבים שלי אל עולמו של הגיבור. זיכרונות המהווים כל אחד מהם אירוע מכונן במערכת היחסים שלי עם אבי. הראשון היה כשהייתי ילד קטן בן 6 או 7. אני זוכר שסבתא רבא שלי עשתה עליי בייביסיטר בביתה. סבתא רבא שלי תמיד זרמה איתי על הכל, אולי כי היא כבר הייתה סבתא ולמדה מהטעויות שעשתה עם הנכדים שלה, ואולי כי היא באמת פשוט אהבה אותי מאוד. נכנסתי לשחק בארון שלה ולבשתי שמלה ועקבים, ענדתי עגילים שנתפסים בקלות על האוזן, שרשרת חרוזים צבעונית, התאפרתי והתבוננתי במראה במשך זמן שהרגיש כמו שעות ארוכות של התבוננות וסקרנות. חקרתי את הלבוש הזה שמאפיין את אמא שלי, ואת כל הסבתות שלי, ועוד הרבה מאוד נשים שכל כך אהבתי. איזה כיף זה להיות אישה חשבתי לעצמי, זה הרבה יותר כיף מלהיות גבר. גברים הם רעים חשבתי כילד. הם רעים כי הם כועסים מאוד ועצבניים, והם אלימים. אבא אלים. אבא כשהוא כועס הוא מרביץ. וזה מאוד כואב. גם רוב החברים שלי בכלל היו חברות. תמיד אהבתי את הבנות יותר. בגן ובבית הספר כשהבנים היו דוחפים זה היה כואב ומשפיל, הבנות לא היו דוחפות אותי ואם הן דחפו זה היה כדי שנלך מהר יותר. לאט אחת אחרי השניה החלו לחזור הנשים האהובות הביתה מיום העבודה. תחילה הגיעה סבתי שכל כך צחקה מהלבוש והשמיעה שיר ורקדה איתי, אחר כך באה אמא שלי שגם כן החמיאה לי בהתלהבות שכל כך מאפיינת אותה, היא רקדה איתי וקפצה איתי. ואז הגיע אבא שלי שאיבד את זה לגמרי. תחילה הוא סתר לי בלחי. אחר כך סתר לכל הנשים סביב על כך ששיתפו איתי פעולה. הוא צרח על כולן ועלי במיוחד. הוא תלש ממני את הבגדים והרביץ לי עם החגורה. אמנם כל הנשים היקרות שעמדו סביב בסוף גרמו לזה להיפסק, אבל אף אחת לא הצליחה למנוע ממנו להתחיל. ״אתה בן, ובנים לא מתלבשים כמו בנות״ אמר לי. עשור אחרי, אני כבר נער בן 16. אבא נכנס שיכור לחלוטין אל הדירה ופשוט מתמוטט על הכורסא. הסתכלתי עליו לראות שהוא בסדר, ניסיתי להעיר אותו, להזיז אותו למיטה ושישתה מים. כלום, הגוף שם אבל אין שם אף אחד באותו הרגע. כשבאתי לסגור את הדלת, ראיתי שהרכב שלו בעצם עומד באמצע הרחוב, מונע עם אורות דולקים ודלת פתוחה. לא ידעתי מה לעשות, אז קודם כל ירדתי למטה כדי לעמוד על יד הרכב. הבנתי שעלי להחנות את הרכב בעצמי, היות ולבקש ממישהו ברחוב נוגד את הקוד של ׳כביסה מלוכלכת משאירים בבית׳. לא נותר לי אלא להיכנס אל הרכב, להתיישב במושב הנהג ולהעביר את ההילוך לרברס בזמן שאני לוחץ על הקלאץ'. האוטו נכבה. BMW בצבע ירוק זית 1980, הגה מאוד קשה וקלאץ׳ מאוד לא סלחן. איכשהו זה קרה כי הקשבתי המון לאבא שלי על נהיגה ורכב ומה מותר לעשות ואסור לעשות. זה היה הנושא היחיד שדברנו עליו. רציתי ללמוד נהיגה ונהיגה זה הקטע שלו. מעולם לא היו לנו נושאי שיחה משותפים, אני חושב שהנהיגה הייתה השיחה הכי אותנטית שלנו. ובכן, כששנינו דברנו בה. הוא היה מאוד אותנטי גם כשהיה משתכר ושופך בפני את הטראומות מילדותו. הייתי שקט וקשוב לחלוטין לסיפורי האימה על ילדות נוראית בברית המועצות אשר הייתה מלאה באלימות קשה ואירועים שילד מעולם לא צריך לחוות. זיכרונות קצרים וארוכים מלווים בדמעות לפרקים, שמרכיבים סיפור אימים על ילד קטן שבסך הכל רצה שיאהבו אותו, והדרך היחידה שזכה לאהבה הייתה באמצעות אלימות.

אבא שלי מאוד אוהב אותי. בגיל 25 אחרי ניתוח ואשפוז באונקולוגיה אורתופדית בבית החולים איכילוב, אבא שלי היה זה שרחץ אותי בזמן שאני סובל מכאבי תופת בישבן שלי. היו בי כמעט שלושים סיכות שתקעו בי עמוק כדי שאחלים כמו שצריך. האדם שגרם לי להכי הרבה סבל בחיי, רחץ אותי ברגע הכי פגיע בחיי, כשעמדתי עירום רטוב ומפוחד פחד מוות שמא נגזר עלי למות מסרטן. לעולם לא אשכח את הרגע המשפיל הזה שהפוגע שלי מטפל בי. האבסורד גמר עלי וחנק אותי. רק שנתיים לפני כן אני הייתי זה שביקר אותו בהחלמה שלו מסרטן. אמא שלי שכנעה אותי לבוא אחרי נתק של שנים וליצור קשר שוב. הסרטן שלו החזיר אותנו לקשר והסרטן שלי אפשר לנו לתקשר. דווקא אז כשפחד לאבד אותי מצא את האומץ להתנצל, להסביר שהוא לא הבין אותי, שככה הוא חשב שהוא עוזר לי. שמעולם לא רצה לפגוע בי ולגרום לי לכזה כאב בחיים. הוא חשב שהוא מכין אותי לחיים, הוא רצה שלא יציקו לי ושאני לא אסבול והוא הרי ראה את כל זה קורה לו מול העיניים. הוא ידע שאני הומו ונשי, הוא לא יכל למנוע את זה אבל הוא לא ידע איך להתמודד עם הפגיעה בגבריות, עם הפגיעה בי והבריונות הנוראית שעברתי כנער או כילד נשי ועדין. הוא חשב שבזה שהוא גורם להיות גבר אני אצליח להתמודד עם החיים. הוא באמת חישל אותי אבא שלי, לא הייתי מאחל לעצמי שזה יהיה האופן שבו אתחשל אבל בהחלט אני יכול לומר שאני האדם הכי חזק שאני מכיר בזכות זה. אני חושב שכל מי שגדל כילד מוכה יעיד שהחוסן המנטלי שלנו גדול יותר לצערנו משל הרבה אנשים אחרים. אבל אולי דווקא בגלל זה אני כל כך יכול להבין את אבא שלי, אני יודע מה זה אומר להיות ילד מוכה ואני יודע מה זה אבא שאוהב באלימות. ובגלל שגם הוא יודע מה זה לפחד למות מסרטן הוא הצליח להסביר לי שאני יעבור את זה. שאני אצליח לצאת מזה וזה רק ׳במפר׳ קטן בדרך. ודווקא בגלל ששנינו ידענו היטב את משמעות הסבל שחווינו בחיים, ברגע שלמדנו איך לעבוד איתו הצלחנו להיות שם אחד למען השני הרבה יותר.

זה לא שיש לי היום הרבה על מה לדבר עם אבא שלי. אין לנו נושאי שיחה משותפים, הכל מאוד בסיסי. יש תמיד חיבוק ונשיקה, יש עזרה הדדית כשצריך וגם במינונים מאוד נמוכים. משתדלים לא להתערב ולתת אחד לשני את המרחב שאנחנו צריכים. וגם זה לא שאי פעם ידענו מה זה אומר להיות יחד. בניתי את עצמי לבד בשתי ידיי, לא נותר לו אלא להתגאות ולהתרשם מהיכולות והכישורים שלי בחיים. יש לי מספיק הישגים כדי שלא אצטרך אישור ובטח לא את שלו. אבל אבא הוא אבא, ובמהלך הסבב הראשון שלי בהודו, העציב אותי שאני לא מצליח לשחזר את הזיכרונות הטובים ממנו בילדות שלי, כי הרי היו כאלה. כאדם רוחני ביקשתי לחקור חמלה וגיליתי שהיא בנויה מהיכולת לשאת סבל. זו יכולת שדורשת חוסן, חוזקה ועמידות שמובילות לרצון לשנות את הסבל. כל עוד אני עסוק בלהיות מתוסכל שזה הסיפור עם אבא שלי, כל עוד אני עסוק בעצב שאבי גרם לי בילדות, כל עוד אני כועס על מה שהיה, כל עוד אני מקנא בקשר של אחרים עם האבות שלהם, כל עוד אני שופט את אבא שלי ונוהג כלפיו ביהירות – לא יכולה להתקיים חמלה. וברגע שכל אלה הוסרו, ראיתי את הילד האמיץ שהפך לנער גיבור שעשה כל מה שהוא יכול כדי לברוח משם ולהגיע למקום שהילדים שלו יוכלו להגשים חלומות ואת עצמם ולחיות באושר ובבטחון. כשחזרתי אז מהודו זו הייתה הפתעה, פשוט דפקתי באמצע הלילה בדלת הבית של הורי כשהם חשבו שאני בדיוק בטיסה ליעד אחר באסיה. באותו לילה בחרתי לומר לאבא שלי שאני ״מוחל וסולח לך הכל״. אבא שלי היה מופתע מזה שאני שם בכלל ומהמשפט שהוא פשוט חיבק אותי חזק.

בחיים אנחנו עושים כל מני טעויות, וזה בסדר, אם לא טועים לא לומדים ואת זה אני אומר כאיש חינוך עם שני תארים ושנים של ניסיון. אבל השיעור הכי חשוב, אותו אף אחד לא ילמד בבית הספר וגם לא באקדמיה - הוא ללמוד לסלוח ולמחול. קודם כל לעצמנו, אחר כך לאנשים שפגעו בנו הכי הרבה ואז גם לכל השאר.

חתימה טובה.