לא בקטע של הגדרות

אמרו לי תמיד להיזהר מהגדרות, ולשים לב למה שיוצא לי מהפה. אם אני לא מסתמך על עובדות ואם אני לא מסתמך על נתונים, המידע שלי לא שווה שום דבר. אבל גם אמרו לי שיש מלא מידע שהוא לא מהימן, ושיש גם המון ויכוחים על מהימנותו של המידע. האם הוא אמיתי או לא? וזה תמיד בסוף מגיע לשאלה – מה האמת?

השאלה הזו 'מה אמיתי?' הטרידה אותי כל חיי. אולי זה בגלל סך החוויות שחוויתי בחיים ואולי זה בגלל שכל חוויה בפני עצמה הייתה יותר מדי דרמטית. אולי זה סובייקטיבי, זה ככל הנראה סובייקטיבי באמת מאשר אובייקטיבי. ומה הסיפור עם זה שכל מי שחושב שהוא עלה על משהו או הבין משהו מתנסח בשפה שאי אפשר להבין?

באותנטי שלי, אני דיווה עממית, קצת פלצן, קצת צבעוני, לא פוליטיקלי קורקט, לא מתחבר לשום צד, ורסטילי, לא קונפורמיסטי, אני בעד הנגד ונגד הבעד. אני בעד לחשוב. ובאותה עת בדיוק, אני מחזיק עמדות חד משמעיות במגוון רחב של נושאים. אז יגידו עלי שאני לא רציני או לא סגור על עצמי. שיגידו, אני פשוט לא אוהב הגדרות. ואני מעדיף לפעול לפי צו ליבי שאומר לי מה אמיתי ומה לא. אז אינטואיטיבי?

אינטואיציה זה כבר מושג טריקי, כי הכל תלוי את מי שואלים והאם ואיך אפשר להוכיח אינטואיציה. אולי אפילו זה דורש להכניס מימד רוחני לדיאלוג ולבחון אינטואיציה ממקום עמוק יותר. אולי. ואולי זו פשוט אותה תחושה פנימית, אותה ידיעה, שאתה צודק וכל השאר טועים – האמת!

הסיפור שלי היה על למצוא את הקול האותנטי שלי. קול שנסיבות חיי הצליחות להדחיק, כמוני וכמו רוב האנשים בעולם. הרי עד סביבות גיל 21 כמעט ואין לנו שליטה על החיים שלנו ואנחנו עושים מה שאומרים לנו. גדלים לתוך מערכת שמצפה מאיתנו להתנהג בצורה מסוימת ולפעמים כנגד האני הטבעי שלנו, האותנטי. ואנחנו במרוצת הזמן מסגלים לעצמנו את התירוצים השונים והופכים להיות מי שרצו שנהיה, רחוק מאוד ממי שאנחנו רצינו להיות.

קשה לי עם ביקורת, זה מעמיד אותי במקום פגיע וקשה לי עם הפגיעות שלי, זה גורם לי להרגיש שאני לא אמיץ ומראה על חולשה. מה שמערער את הגבריות שלי ולוקח אותי לזה שאני הומו ואני לא מספיק גבר בעיני אבא שלי על אף שהוא מקבל אותי, ואני גם שמן אז גם דימוי הגוף השלילי שלי מגיע למשחק. ופתאום יש ממש אווירה של הסצינה מאליסה בארץ הפלאות כשכל היצורים המצחיקים והלא קשורים נפגשים במסיבת התה.

קשה לי עם ביקורת כי ההבניות החברתיות והנורמות לימדו אותי לשים את עצמי במסגרת ומגבלה. ברגע שעליתי על זה שאני פועל בניגוד לאמת הפנימית שלי, מתחיל תהליך התערערות פנימי, חלק יקראו לו הארה רוחנית וחלק יחוו אותו כרצון טבעי ופנימי ליצור שינוי בחיים, בכדי להיות מאושרים וכדי לחיות עם עצמנו טוב יותר. ופה שוב עוד מלכודת, האושר.

מה זה אושר?

מי הגדיר מהו אושר?

מה האמת?

ולמה אני מחפש הגדרות אם האמת היא סובייקטיבית?

מדוע הצורך הזה בהשוואות?

אנחנו המין האנושי חיים בפסטיבל מספרי סיפורים אחד גדול. תדמיינו שהיינו כולנו לכפר אחד גדול ולכל אחד יש סיפור ממש מעניין לספר. אנחנו סקרנים באופן טבעי ואוהבים ללמוד על העולם. וסיפור טוב, כמו סרט טוב, וכמו כל דבר שגורם לנו להשראה, הוא דרך מופלאה ופשוטה להעביר רעיון.

את פסטיבל מספרי הסיפורים הזה מנהלים בכל פעם דמויות אחרות, כשלרוב מדובר במי שמנסה לשלוט בסדר היום הקהילתי/ציבורי/מדיני/חברתי. וכך גם בתוך הראש. כמו בכל דבר בחיים, אנחנו צריכים להיות אקטיביים ולעשות. כשאני מבקש להגשים את החלום שלי, אני מבקש להביא את עצמי לידי ביטוי וזה אומר להפעיל את אישיותי באופן אותנטי. במקומות שבהם לא נח לנו, אנחנו חשופים, אנחנו בפגיעותנו, אנחנו מובכים להראות צד זה בנו ונוהגים באופן שאינו הולם אותנו = לא אותנטי. כאשר אנחנו נוהגים בהלימה לאמת שלנו, אנחנו יוצאים לרוב מובנים או לפחות מרוצים מעצמנו שלא בגדנו בעצמנו.

ניקח לדוגמא דימוי עצמי, אם לבשתי בגד מסוים שהוא נגיד בצו האופנה אך מימדי גופי והבגד הזה לא מצליחים להחמיא לי בעיני שלי הסובייקטיביות, האם בהיכרח זה אומר שהראה רע כלפי אחרים? כן! כי אני החלטתי שאני נראה רע, אז אני אשים לב לכל מי שחושב שזה לא מחמיא לי הרבה יותר מאלה שכן החמיאו לי. אם אטיל ספק במחשבה הזו אצליח לערער את התפיסה ואולי לראות שיש אנשים שחושבים שזה דווקא כן מחמיא לי ואולי אפילו אחשוב כך בעצמי. מה שמוביל אותי למיעוט של אלה שלובשים מה שבא להם ומרגישים טוב עם עצמם- הם מרגישים טוב עם עצמם, ואנחנו זורקים הערה צינית כי לנו לא נוח עם עצמנו.

לי נמאס מהלא נח לי מעצמי ולי גם נמאס ללכת לעוד מטפלים בשיטות שונות שיגדירו לי מה הם חושבים שאני צריך לעשות. מתי מישהו שאל אותי מה אני רוצה לעשות? הו! אז זהו.. ששאלו אותי, זכיתי לשמוע ולהקשיב לשאלה המופלאה של 'מה אני רוצה?'

אני רוצה שנפסיק להיות נוירוטים, אני רוצה שנעצור וננשום רגע, אני רוצה שנטיל ספק במה שאנחנו מכירים, אני רוצה שננשום שוב פעם ואז אני רוצה שנתחיל מהתחלה לשאול את עצמנו מי אנחנו? מה אנחנו? למה אנחנו? מתי אנחנו?

יש בי את הרצון שאנשים יסתובבו מאושרים באמת, לא כי הם פעלו לפי שיטה של מישהו. כי הם פשוט הפכו להיות הם עצמם חזרה. אנשים שכחו מה זה להיות אותנטי.. אני פה כדי לנסות להזכיר.

אם קו המחשבה עניין אותך,

אני מזמין אותך ליצור קשר ולחשוב יחד איך אני יכול לעזור לך לחשוב גם.

סטיבן.