מגוחך לאור המצב

הבוקר כשהתעוררתי והתיישבתי לכתוב, פגשתי פרפר מת על המחשב שלי. ״לקחת ממני את הכאב שלי?״ שאלתי את הפרפר ואספתי אותו אל תוך טישו רך ונעים וקרבתי אותו אל ליבי. ״תודה שלקחת ממני את הכאב שלי, תודה״ אמרתי לפרפר וזרקתי אותו לפח. כך כתבתי בדפי הבוקר שלי היום, יום שישי ה- 13.10.23. הטקסט הזה הוא בליל מחשבות שמבקש לרוקן מעט מהנפש שלי. הוא בליל שעבר קצת עריכה כדי שיצליח לפגוש קוראים ולהעניק להם קרקע למצוא בו את עצמם. אני מקווה שהטקסט הזה יצליח להיות לך למרחב בו נוכל לשאת את העול והשאלות הגדולות ביחד, כדי קצת להקל או סתם להרגיש קצת יותר בנוח בתוך עצמנו.

כבר כמה ימים שהכאב קשה מנשוא, שכל רגע בזמן מלא ברגשות כל כך לא נעימים כמו עצב, כעס, תסכול ובלבול. כל סיפור מכרסם את הנפש והכאב הוא פשוט לא נתפס. לא נותרתי ללא מילים, היו לי המון מילים, פשוט זה היה נראה לי מגוחך לאור המצב. מה כבר המילים האלה חשובות עכשיו. ועוד כל כך הרבה מהם. התברכתי בחברים אמנים, חלקם מפרסמים תזכורות לכך שתפקידנו כאמנים להראות את הרגשות שלנו החוצה ולהתחיל לשחרר את היצירות שלנו. לא לשמור אותם לעצמנו. אחד מהם הוא דין לנר, בן גרעין שלי וחבר יקר ששיתף ציור עוצמתי ומופלא שצייר לפני ארבע שנים בכאוס אחר לגמרי. התבוננתי בציור שהצליח להעביר אולי הכי טוב שאפשר את התחושות שלי בפנים. אחרי כמה ימים בהם אפשרתי ליצירות של אחרים לגעת בי, הבנתי הבוקר שאני גם מוכן כעת לשתף את המחשבות שלי והחלטתי שלא משנה מה - היום אפרסם טקסט בבלוג שלי. אבל מה אני רוצה לומר לכם הקוראים שלי? מה כבר יש לי לומר לכם שיכול להיות משמעותי? אתמול בלילה צללתי לרצף הרצאות של הוגים חשובים ויוצרים משמעותיים כדי לשאוב השראה ולהתחזק. צפיתי בחיים שפירא שהשאיר אותי אתמול בלילה עם משפט מאוד משמעותי ״אני כותב ספר עבור עצמי״ – וכך עלי לחזור לנהוג כי הרי כל מה שאני כותב אני כותב אותו קודם כל לעצמי. יצירה היא קודם כל ביטוי של הרגשות והמחשבות הפנימיים שלי. אז את בליל הרגשות הזה שווה לערוך לידי משהו חדש שיכול אולי להעניק לאחרים את המילים שאולי חסרות להם. כמו שדין העניק לי את הצורה שהייתה חסרה לי והמחיש לי את כל מה שעובר עלי בפנים.

אני רוצה לדבר על זה שחייבים להמשיך הלאה, זה תפקידנו כעורף. להיות כאן ולוודא שכולנו חזקים מספיק לחלום את ישראל של העתיד, למענה אנחנו נלחמים – על זכות הקיום שלנו על האדמה הזאת. אבל אני מתקשה. כל השבוע ספגתי את כל מה שאפשר היה לספוג עד שלא היה בי יותר יכולת להכיל כלום. בהלוויה של ירון שי ז״ל התרוקנתי לגמרי, לא הייתה בי יותר אנרגיה בתוכי. הייתי מרכז הנהגת ׳דרור׳ של תנועת הצופים כשהיה בכיתה ט׳ ו-י׳, עבדתי עם אמא שלו, הילה שי, שנתיים צמודות מאוד במערכת יחסים קרובה מאוד, וירון היה בנה הקטן אותו אהבה יותר מאת החיים עצמם. ועל אף הנתק שנוצר כשכל אחד ממשיך לדרכו, הרגשתי את השבר בליבה של הילה, בליבן של האימהות כולן, בליבה של אומה שלמה. והכאב היה כל כך קשה עד שלא הצלחתי לנשום יותר. הדמעות חנקו אותי והמציאות ריסקה את נפשי לרסיסים ככל שההודעות על אנשים שאני מכיר מגיעות; דניאל נרצחה, דקלה ומשפחתה נחטפו והאדמה קורסת – איך אפשר להמשיך הלאה?

יש רגע כזה בו מילים מקבלות משמעות ומסתדרות באיזה סדר כזה שמניח את הדעת ואחר כך גם את הלב. ככה זה עם מילים, קודם הן פוגשות את העיניים ועוברות בראש ורק אחר כך מתקבלות בלב. ציור נגיד פונה קודם אל הלב, ומשם הראש מתחיל לעבד את כל הרגשות שאותו ציור מעורר בלב. מילים זה תהליך אחר כי הוא קודם כל עובר עיבוד במוח. לכן אני גם חושב שכואב יותר לקרוא. זה מגיע בטפטופים אל הלב, זה חודר לאט ובהדרגתיות ולרובנו אין את הפניות להכיל כל כך הרבה מילים בטח אם הן כל כך מכאיבות. זה כאב איטי ומעיק. עינוי של ממש. היות ואני אדם של מילים, פגשו אותי השבוע הרבה מאוד מילים שניסו לענות לי על שאלה מורכבות מאוד - מדוע נגזר עלינו לשאת כאב גדול כל כך?

כל השבוע שמעתי את ה׳למה׳ הזה שכולנו שאלנו, ואת ה׳למה הם עושים לנו את זה?׳ ששאל הילד הקטן בסרטון. בכדי לענות על זה אני רוצה לציין שאני אדם המבקש לקבל את המציאות כפי שהיא. אני עושה את ההכי טוב שלי ביחס לכל מה שקורה לי. אני מתמסר להלך הרוח ולקצב הכל כך גבוה של החיים ומסכים להרגיש אותם חזק. ומכאן אני רוצה לשתף שקודם כל הייתי מאוד שיפוטי כלפי השאלה הזו – ׳למה?׳ – מה זה משנה? כי ככה זה וזהו, ׳זה מה יש׳ הייתה אומרת סבתא שלי זכרה לברכה, לקבל את המציאות ולהתמודד איתה, להגיב לה הכי חכם והכי מדויק והכי טוב שלי. אבל אני לא יכול להתעלם מהחשיבות של מציאת התשובה ל׳למה׳, תהיה אשר תהיה, היות והיא משרטטת את הקרקע עליה אני עומד. חבר אחד אמר השבוע שזו ׳עזרה משמיים׳, הקרע בעם היה כל כך גדול שרק מלחמה אכזרית ואויב משותף יכולים לאחד את כולנו כנגד משהו. ובכן אוקי, אז עכשיו כולנו יחד נגד האויב. ומה? השיעור נגמר? גוף ונפש הולכים יחד, רוח וחומר, אני זוכר איך סבתא הייתה אומרת שכשאני מרגיש שעורה בעין מגרדת, עוד בטרם עלתה אל פני השטח - אם אדע מה אני לא רואה, היא תעלם. אז התאחדנו ומה עכשיו? בואו נלמד לחיות ביחד. אבל אנחנו עוד לא שם. ואולי בגלל זה, זה הולך להיות ארוך וכואב כל כך? אנחנו כולנו מחכים להגיע ליום שאחרי המלחמה כדי להילחם חזרה אחד בשני, באויב המשותף שלנו מבפנים. ואנחנו האויבים הכי גדולים אחד של השני. אנחנו נשחט את הימין, נהרוג את השמאל, נגרש את הערבים ונכלא את החרדים ומי ישאר? המחנה השפוי? מי המחנה השפוי? יש כאלה בחברה הישראלית? אולי הם הפעילו לנו את המנגנון להשמדה עצמית. אולי צריך להמשיך להילחם, אולי צריך שימשיכו למות עוד ועוד אנשים בטרם נבין שהסוד הגדול שלנו טמון בהסכמה לחיות זה לצד זה ולאהוב באמת מבלי לרצות לשנות אחד את השניה. לאהוב מבלי לזלזל ומבלי לפחד. לאהוב. כמו אמא חרדית שאוהבת את הבן שלה, אחרי שיצא מהארון והיא ממשיכה להיות איתו בקשר סודי מבלי שבעלה ידע, כי היא קודם כל אוהבת אותו אהבת אמת. הרעיון הזה שנקרא אלוהים, המהות במעשה הבריאה היא אהבה. אלוהות היא אהבה. אמרתי לא מזמן לחברה מאוד טובה שלי שאני אוהב אותה בכל ליבי שלצערי גם אם היא תרצח מישהו אני אהיה לצידה, מאוכזב וכואב, אבל אני אהיה שם כי ככה אני אוהב אותה. אהבה היא מעל הכל. אני אהיה שם. האם אנחנו מוכנים לאהוב את כולנו בעם ישראל? על כל הגוונים? על כל הצדדים? כולל כולם מבלי יוצא מן הכלל? האם נקבל את כל בני ובנות עם ישראל באשר הם בארץ ובחו״ל? האם נאהב באמת? לא יודע. ובגלל שאין לי תשובה חד משמעית בהקשר הזה, אני מבין שהולך להיות כאן חארבו דארבו רציני. אולי בקנה מידה של מלחמת עולם שלישית. איינשטיין אמר משפט מופלא בהקשר הזה: ״אינני יודע מה יהיו כלי הנשק במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית יהיו אלה אבנים ומקלות״. אנחנו זימנו איפוס.

בעוד שקונספירציות רצות ומציפות אותנו בתכנונים ארוכים וידועים מראש על סדר עולמי חדש, מעורבבות בתיאוריות של שליטה וחיבורי נקודות כזה או אחר, נשאר אני אובד עצות שלא יודע במה להאמין יותר. אני, האדם הקטן, זה שעולמו מתקיים בחלקת אלוהיו הקטנה – איפה זה פוגש אותי? גדול עלי כל התיאוריות הללו. גדול עלי חוסר הוודאות. מה ה׳למה׳ שלי? למה זה קרה לי כיהודי כישראלי כהומו כרוסי כשמן כאדם בעולם? למה זה פגש אותי הרוחני על כל גילגוליי ואמונותיי? למה זה נוכח כעת בחיי? למה אני צריך את הכאב הקשה הזה ואת הסבל הזה שהנפש שלי עוברת כעת? למה אני מרגיש בתוכי את האונס שהאחיות שלי עברו שם בשטח? למה אני מרגיש את החנק מאחיי שנשרפו חיים בביתם? למה אני מרגיש את הקור הנוראי הזה של אדם כשהוא מת, את זה שאין יותר חיים? למה אני צריך להביט אל הזוועות האלה כעת בעיניים והרי לא הייתי שם בכלל? למה אני אדם רגיש כל כך? למה אני צריך לכתוב על זה? למה אני כל הזמן בוכה? למה זה נפל עלי? חיים שפירא ציטט את אפיקטיטוס ואמר שהתפקיד העיקרי של הפילוסופיה זה להפוך את אושרו של האדם לבלתי תלוי באנשים אחרים ובנסיבות חייו. וזה עוצמתי להבין את זה בהקשר הזה של מה שקורה לי עכשיו. הלחץ והדאגות שמצב כמו מלחמה מביאה עמה, מכניסה אותי ללופ אינסופי של רגשות. אני מרגיש הכל וכל כך הרבה. אני אדם רגיש מאוד ואני מחפש להתמודד עם הסנסורים הרגישים שלי ולייצר לעצמי חוסן מנטלי. מה שמוביל אותי לחקור המון על חוסן. כל חיי זה מה שעשיתי. הרגשתי שהטראומה הפרטית שלי הפכה אותי לאדם חזק יותר. הצמיחה שלי מהטראומות בחיים שלי חישלה אותי. כל מה שעברתי בחיי, כל סיטואציה שחוויתי, נחרטה בי. ואני גם אדם רוחני שמאמין בגלגול נשמות, כך שלזה אפשר לצרף גם את כל הטראומות שחוויתי בגילגולים שלי כאן כבר 3000 שנים. הזיה לכתוב את זה ככה. אבל זה מה שאני מאמין בו ומבין על חיי שלי. ופתאום מפרוץ המלחמה, אני סטיבן, מתמודד עם כל החיים שלי כאן כבר אלפי שנים ועם חוסר האונים סביב התהייה הבלתי פוסקת – איך עדיין לא הבנו שהפתרון להכל הוא אהבה?

רוע שפל במלוא תפארתו חי ובועט בעולמנו ולעולם לא נצליח להעלים אותו מעל פני האדם כל עוד יש שנאה בליבנו כלפי אדם אחר. כל אדם באשר הוא אדם. ועכשיו כשאני חוזר לאנושי שאני, לסטיבן שמתגורר ברחוב בן גוריון ברמת גן גבול בני ברק, במקום פיזי וגם קצת אירוני. סטיבן שהוא הרבה דברים אבל הוא קודם כל אדם בשר ודם שחי בישראל שנתקפה באכזריות זה עתה. וכואב לי בכל הגוף שלי על כל ה׳למה׳ הזה. כואב לי שזה מה שקורה פשוט כי זה קורה ואולי שום ׳למה׳ לא יצליח להרגיע את הכאב שלי. אבל, וזה אבל גדול, אני מצליח לראות מה צריך לעשות מחר בבוקר. מחר בבוקר, צריך להחזיר אותנו לאיזון באמצעות אהבה.

צריך לטפל בפחד שלנו אחד מהשניה. ללמד את כולנו שאמיתות יכולות להתקיים במקביל. לחשוב איך מצליחים לחיות פה ביחד מבלי לשנות אחד את השניה, לא בכפיה דתית ולא בכפיה חילונית ולא נעליים. לזכור שהיהדות ואלוהים שייכים לכל היהודים באשר הם. כשרוצחים אותנו לא עושים בדיקה איזה סוג של יהודי אנחנו והאם אנחנו ציוניים? חרדים? חרד״לים או מזדיינים בתחת? פשוט רוצחים אותנו כי אנחנו יהודים. ואם בא לנו באמת להפציץ ולהביא את המשיח וגן עדן – כל שאנחנו צריכים לעשות זה פשוט פאקינג לאהוב אחד את השניה ללא שום שיפוטיות ובקבלה מלאה, אהבת אמת נקייה, כמו שאם אוהבת את ילדיה, כמו שאוהבים את אמא, כמו שאוהבים את אבא והאחים ואת החברים הכי טובים. מי שלא יודע מהי אהבה, בואו נעזור לו לאהוב, בואו נלמד אותו יחד מהי אהבה. איך זה מרגיש כשאוהבים אותך חזק בלי תנאים. בואו נעזור אחד לשניה לאהוב. חלקנו יכולים לאהוב יותר מאחרים, חלקנו צריכים המון אהבה כדי לאהוב, חלקנו לא מדברים את השפה בכלל ולא מבינים על מה מדובר. יש פה משימה ממש מורכבת אבל לא בלתי אפשרית.

עוד סיבה חשובה בעיני לחיזוק האהבה בינינו זה שאלוהים מקשיב לנו. כשאנחנו אומרים ״תמות אמן״ הוא הורג. כשאנחנו מאחלים מוות לבני עמנו ובכלל, המוות מגיע. אני מבקש לאחל חיים. אני רוצה שכולנו נחיה חיים טובים. אני רוצה לאחל לכולנו לחיות טוב, ושרק אור ואהבה ימלאו את הלב של כולם. שהחטופים שלנו יחזרו הביתה בשלום ושהחמלה תמלא את ליבם של אויבנו המר. רחל הפכה לגיבורה לאומית כי היא קודם כל אהבה, היא פעלה מתוך חמלה של אמא. חמלה לפצעיו של האויב ולרעב שחש. היא הייתה קודם כל אמא שמצליחה לקבל את ילדיה לא משנה מה עשו. זה שהיא התחברה לתדר הזה של האהבה, זה מה שהציל אותה. זה נתן כוח לבנינו להציל אותה ולחסל את המחבלים הנוראיים שגרמו לה לסבל ולכאב הנוראיים האלה. ברגע האמת, אהבה היא זו שהצילה אותה. כשזוג הקשישים אמרו למחבלים בקיבוץ ׳לא׳ נחרץ כשרצו לחטוף אותם לעזה, האהבה אחד לשניה עמדה לנגד עיניהם והם היו מוכנים למות למענה. והם זוכו בחיים. אהבה אמיתית היא כוח עוצמתי. אני לוקח על עצמי את ההזדמנות הזו ללמוד כבר לאהוב את כולם וכולן. אני לוקח על עצמי לחיות את הסוד הקסום של העם היהודי – ואהבת לרעך כמוך. אני פשוט מבקש לאהוב כל אחד ואחת מבלי התלות באנשים אחרים או בנסיבות חייהם.

הבנתי שיצאו לי דפי בוקר מאוד משמעותיים עבורי עצמי שנראה לי שבא לי לשתף אותם כמו שהם. אני מרגיש שזה הדבר הכי מדויק שאני יכול לעשות היום וזה מה שאני אעשה. וזה גם מתאים לכותרת שבחרתי. אני אקח את הטקסט הזה ואני אערוך אותו, ואותו אני אעלה לבלוג שלי היום ואפרסם בסושיאל שלי. אני חושב שזו השעה לומר את הדברים כמו שהם. אני אישית קיבלתי זעזוע מאוד גדול בתוכי ואני אגיד שהמנטרה שגורמת לי להצליח לחיות ׳כאן ועכשיו׳ את החיים האלה הם שכל המעגל הראשון שלי, חברים ומשפחה, חי ובטוח! זה כל מה שאני צריך לדעת כרגע. וכל עוד זכיתי להיות בעורף אני רוצה להתחייב שאני חי את החיים שלי הכי טוב שאני יכול ואני עוסק בלאהוב ובלהרבות במחשבות טובות ובמעשים טובים. זה הכי טוב שאני יכול לעשות כרגע. אני מקווה שהמילים שלי יצליחו להניע אחרים לאהוב גם כן, לפחות לחשוב על זה. כמה דם צריך להישפך בעולם הזה כדי שנלמד לאהוב כבר? אוף.