מעשה בחוסר אונים

שבוע שעבר חוסר האונים השתלט על כל כולי. נדמתי ונפלתי פנימה אל תהום ענקית, כמו שנופלים לבאר עמוקה. איזה מקום חנוק וקשה להיות בו. איזה סיוט פנימי זה להיות כלוא בתוך חוסר האונים. כל הפחדים שלי השתלטו עלי. הכל אחז בי בצוואר ולא הרפה. החלטתי להתמסר לכאב הזה, למועקה וצללתי פנימה. שאלתי את עצמי באותו רגע אם אני מסוגל להתחבר לנשמה שלי, לאני שמסוגל להתבונן על כל הסיטואציה הזו מלמעלה ועצמתי את העיניים שלי, נשמתי עמוק, התקרקעתי ונכנסתי דרך הלב שלי לגן הקסום בו יושבת הנשמה שלי. זה מרגיש כמו נביעה מתוך עץ החיים שנמצא בגן הזה, יש שם נהר מופלא דרכו אפשר להתבונן על העולם והחיים בו. הצלחתי לראות משם שיש לי איך לטפס למעלה. זה ייקח רגע וצריך לגייס כוחות פנימיים גדולים שהמקור שלהם הוא הבחירה בחיים. אני יכול לצאת מהבאר ולטפס למעלה ושם יהיו מי שיעזרו לי לטפל בפצעים מהטיפוס אבל קודם כל - אני יכול לצאת מהבאר. אני יכול. התחלתי לקלוט שזו בעצם פרו-אקטיביות. פרו-אקטיביות היא קודם כל הסכמה לראות את האפשרויות השונות שיש לי, ולאחר מכן ההבנה שיש כאן הזדמנויות שבאחת מהן אני יכול לבחור. ואז מגיע רגע הבחירה, שזה הרגע הכי קשה שיש בפרו-אקטיביות, הרגע הזה שקצת צריך בעצם להמר. על החיים ועל המוות, מה שלא יהיה אני מתמסר לבחירה שלי. ברגע שבוחרים ומתמסרים זה כבר רץ. ומפה כבר התרחקנו מחוסר אונים, יצאנו מהבאר, ואפשר לדבר על החיים עצמם ועל איך בוחרים נכון ומזהים הזדמנויות ונעזרים וכו׳. פרו-אקטיביות היא הנוגדן לחוסר אונים.

הידיים שלי רועדות. עצרתי את ההקלדה והנחתי את הידיים שלי על השולחן. יד ימין רועדת מאוד. מהפחד. תפקידה של האנרגיה בצד ימין להניע לעשייה, לעשות, להוציא אל הפועל - משקשקת מפחד. יד שמאל גם מפחדת ורועדת, אבל פחות. נזכרתי בז׳אנה שתמיד הייתה אומרת ״גְלַאזָה בָּיָטְסָה – רוּקִי דֶלָיוּת״ [Глаза боятся - Руки делают], העיניים מפחדות – הידיים עושות (ברוסית זה נשמע יותר טוב). בזמן שהעיניים מפחדות, המחשבות והפחדים שלנו משתלטים על הראייה והתפיסה שלנו את המציאות, הידיים יודעות לעשות - הן על אוטומט מבצעות פקודות. אתמול בלילה שלא הצלחתי להירדם, נזכרתי בדניאל סייג שלימדה אותי כשיש תנועה שאני לא מצליח לעשות ביוגה, פשוט לפקוד על המוח לעשות את התנועה וזה יקרה מעצמו. זה מה שעשיתי, אמרתי למוח שלי ״מוח, אני מבקש לישון עמוק לילה שלם בלי הפרעות״ וכך קרה. נרדמתי מהר והתעוררתי אחרי שינה טובה מיוזע כולי, יודע שהפנימיות שלי עבדה אבל הגוף סוף כל סוף נח והוציא את כל הרעלים שלא משרתים אותו יותר ביחד עם המחשבות ההרסניות. למדתי מתהליך הכתיבה בדפי הבוקר שאני יודע איך לעבוד עם הגוף שלי ועם הנפש שלי. אני מזהה שהגוף שלי מפחד. האנושי שלי, האדם שאני, בשר ודם ורגשות – מפחד. הידיים שלי רועדות. העיניים יכולות לבכות ולדמוע, ולנקות את הרגש, אבל הידיים עדיין רועדות. ופתאום נזכרתי שזכינו כיצורים תבוניים להיות דור ההמשך לתורה שבעל פה שקיבלנו מאבותינו, כמו מסבתא שלי ז׳אנה שתמיד אמרה שבזמן שהעיניים מפחדות הידיים עושות. ראוי ונחוץ שנשתמש בחוכמתם ונתבונן באמצעותה על המציאות. ראוי שנחדש אותה, נשדרג אותה ונתאים אותה אלינו ואל הזמן בו אנו חיים. הנה התהפכו היוצרות וכעת הידיים הן אלה שמפחדות ופתאום מה שבאמת צריך זה שהעיניים יעשו. כמו לדבר עם מישהו באמצעות המבט בלבד, כך גם עם עצמי. אני מבקש מהמוח שלי לשאת באחריות להפעיל את הגוף שלי עכשיו. אני מבקש בריאות טובה, ויכולת לשאת את כל הדבר הזה בריאותית, פיזית ורגשית. אני מבקש מהמוח שלי להקפיד על נשימה עמוקה וטובה, בריאה ומשחררת. אני מבקש לזכור לנשום גם כשרגשות מסוימים מערפלים אותי, אני מבקש להזכיר לגוף שלי שהוא יודע מה לעשות. אני רואה את הפחד, אני מכיר בו, אבל אני לא אתן לו להשתלט עלי. האחריות היא שלי.

העמדתי את כל הפחדים שלי בשורה והתחלתי לדבר עם כל אחד מהם ולתת להם מענה. כולם קיבלו מענה, גם אלה שלא היה לי איך להתמודד איתם כי הם לא בשליטתי, גם הם – הם פשוט קיבלו יחס של אורח לא רצוי ונאלצתי להיפרד מהם. אחד הדברים שבחרתי לעשות זה להשתמש בכישורים שלי היצירתיים ולאפשר לאחרים לחוות וונטילציה גם כן. אני חסיד גדול של כתיבה אינטואיטיבית ולכן החלטתי להזמין את כל מי שרוצה לסדנת כתיבה בנושא שהכי הטריד אותי שבוע שעבר – ׳חוסר אונים׳. הלינק עבר בין עשרות אנשים ובסוף לסדנה עלו 5 נשים מאוד שונות אחת מהשנייה עם תפיסות שונות וסגנון כתיבה וביטוי שונים, עם ניסיון ובלי ניסיון בכתיבה, אבל הרבה מאוד ניסיון וחכמת חיים. הדומה לכולן שהן רצו לכתוב על מה שהן מרגישות. אמרתי להן שעשיתי ״כישוף״ על הסדנה שלי, וביקשתי מהיקום שבזמן הסדנה שלי, לא יהיו אזעקות בכלל. ביקשתי שיעניקו לנו שעה וחצי של שקט, כדי שנצליח לקום מחוסר האונים הזה ולעבור לפרו-אקטיביות. הנשים האלה משמעותיות במעגלים שהן חלק מהן ואני רוצה לתת להן רגע של עיבוד, העמקה והתבוננות כדי להחלים מחוסר האונים, על מנת שיוכלו להמשיך למשוך קדימה. הובלתי אותן מתרגיל אחד לאחר במסע של התבוננות עמוקה על המושג ׳חוסר אונים׳ וניסיתי לחבר אותן ואותי לזווית הגבוהה ביותר בסופה של הסדנה ושמחתי לגלות שכולנו ראינו את אותו הדבר – חוסר אונים בסופו של דבר ניתן לטיפול דרך אמפתיה ואהבה. מה שקרה בסדנת הכתיבה אפשר לחוסר האונים להיות רגע נוכח והתבוננו בו ביחד וראינו שבעצם יש לנו המון אפשרויות לפעול בהן בחוסר אונים וכמו ערפל הוא מתפזר בסוף ונהיה בהיר יותר. פרו-אקטיביות היא בחירה. אם כי בחירה קשה.

בשנה האחרונה שלי אני מתבונן על ישראל ועל עצמי, על הקשר בינינו, על הבית שהיא עבורי. אני עובד על הספר שלי #הומו_רוסי_שמן בו אני משרטט באמצעות החיים שלי בחברה הישראלית הצעה לראות את הטוב המשותף. זה לא רעיון חדש, הוא ישן, אבל הוא חייב להתחדש וזה מה שאני מנסה לעשות בו. לפני שנה סיימתי את עבודתי בעמותת ״עמית לדרך״ וקצת בהשראתה בחרתי לקחת אחריות פרו-אקטיבית על החיים שלי עצמי. החלטתי לצאת לחקור אם מתאימה לי נוודות דיגיטלית ובחרתי להקים עסק של שיווק וסושיאל ולעשות הרצאות זום מרחוק, מה שהיה לעסק רווחי מאוד. בשיווק די בסיסי דרך הפייסבוק והאינסטגרם שלי גייסתי 6 לקוחות משלמים שהכניסו לי שכר מתגמל שהצליח להוציא אותי מהבור הכלכלי שהייתי כלוא בו. ההרצאות הוחלפו בזום כי המסגרות לא רצו לוותר עלי וקיבלתי גושפנקה משמעותי למקצועיות שלי. במקביל בחרתי לסבלט ולחיות כנווד בהודו שפשוט זולה הרבה יותר מישראל. הצלחתי לחיות טוב ולחסוך בשלושה חודשים בלבד שהספיקו לי כדי להעמיד את עצמי על הרגליים. אבל באמצע קרה משהו. החברה הישראלית התחילה להתפרק מהר יותר. לא הצלחתי להתעלם מהקרע בעם ותהיתי מה אני יכול לעשות כדי לתרום את השנקל שלי לצד הליברלי בעם ישראל. סיימתי עם כל הלקוחות שלי והסברתי להם שלאור מה שקורה כרגע, אני מצטרף לקהילה הגאה ונכנסתי לתפקיד בכיר בחוש״ן – ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל. מצאתי את עצמי משחק בפוליטיקה בתוך זרם אחד מני רבים בחברה הישראלית. עוד זרם ועוד זרם, וכולם עובדים במקביל, לא ביחד. ארגוני המחאה, הארגונים בקהילה הגאה, חברי הכנסת, האופן שבו הוועדות נראו.. כל הפוליטיקה הזו הייתה מלחמה אחת ענקית בין זרמים. ההיסטוריה של עם ישראל מלאה במאבקים בין זרמים. אם ניקח למשל כדוגמה את הלחימה בגטו וורשה בשואה, הרי בגטו וורשה לא לחמנו יחד כל היהודים כנגד הנאצים, לחמנו במקביל, קבוצות מפולגות של הזרמים השונים של העם היהודי שנכלא בגטו וורשה. וזו לא הדוגמה היחידה, כל מדריך פולין יספר טוב ממני על הפילוג בעם היהודי גם כשטבחו אותנו בהמונים. אבל האסון הנורא הזה דחף את הקמת מדינת ישראל.. ומאז אנחנו נלחמים בצורה מאוגדת באמצעות מדינת ישראל על זכות הקיום של העם היהודי. ובין מלחמה למלחמה, אנחנו נלחמים אחד בשני על ׳האמת של מי׳ היא הנכונה. עם המחשבות הללו התפטרתי מעבודתי בחוש״ן והחלטתי שאני מתמסר להיותי סופר, ובשביל להתקיים בחרתי לקחת את ההרצאות צעד קדימה כדי להתפרנס רק מהן, זיהיתי שאפשר – ואחרי שלקחתי את הזמן ובניתי יסודות יציבים לאורך החגים – הגיעה המלחמה והרסה לי הכל. הכסף עומד להיגמר – איום קיומי כלכלי, יש מלחמה – איום קיומי בטחוני – והכל מתפרק בחיים שלי. ניסיתי לכתוב ולהתמודד ולהביע ובחרתי להיאחז באהבה, כמו שאני יודע, ובאמפתיה לעצמי ולעם שלי בארץ ובתפוצות. כשאחד הקוראים שלי שאל אותי שבוע שעבר בעקבות הפוסט הקודם: ״ איך נאהב כשאנחנו כל כך כועסים? איך נאהב כשיש אנשים שאינם נוטלים אחריות? איך נאהב כששנאה ואלימות מציפים ומקיפים אותנו? בוא נדבר על שנאה, לצד אהבה. בוא נדבר על הקושי שבאהבה שאינה טבעית, וכיצד אנחנו יכולים לתרגל האהבה. ואם נאהב בכח האם זאת אהבת אמת? אני מאמין שיש לך הרבה מה להגיד בנושא..״ - ובכן, אני רוצה להתמודד עם השנאה היוקדת הזאת באמצעות אהבה גם כן. כי ההפך מאהבה היא לא שנאה אלא אדישות, וכל עוד יש שנאה מתקיימת גם אהבה. יש פה פרדוקס, זה כמו לשנוא את בן הזוג ולאהוב אותו בו-זמנית. אותה שנאה-אהבה לאבא שלי, בין אחים ועם חברים. עם אדישות אי אפשר להתמודד, כי אין באדישות אכפתיות, זה כמו לדבר אל קיר. אבל לפחות אני יודע שכשיש שנאה אכפת למי שנמצא ממול ממני ומההשפעה שלי על חייו, אני יכול להתמודד עם זה.

אחרי סדנת הכתיבה ישבתי בזום עם חברתי ליז, ונזכרנו בטבעת של ז׳אנה שהבאתי לה והיא נאבדה. ז׳אנה הייתה אומרת שהטבעת לקחה על עצמה משהו במקום ליז והמשיכה הלאה, נעלמה עם הדבר הזה שהיא לקחה ממנה. צחקתי קצת כי פתאום נזכרתי בסרט הגמר שלי בכיתה י״ב שהגיבור של הסרט היה לא אחר משרשרת של יהודי אחד שעוברת ממקום למקום מהשואה עד שהיא חוזרת אל הקבר של אותו יהודי כבר במדינת ישראל. עניין אותי היה להתבונן בחפץ ובסיפורים שעוטפים אותו. אולי ׳חוסר אונים׳ זו התחושה הכי קרובה ללהיות חפץ, אתה פשוט קיים ואין לך שום שליטה על מה שקורה. ואתה עובר ממקום למקום למקום. ובסוף נסגר איזשהו מעגל גם אם לא תעשה כלום. אז לא בדיוק.. בסרט שלי מי שהזיז את השרשרת היו אנשים שגנבו אותה, מצאו אותה, לקחו אותה, איבדו אותה וגרמו לה לנוע ממקום למקום ולהתגלגל עד שהגיעה לבעליה המקוריים. וככל שהשנים עוברות, והחיים מעמידים אותי בסיטואציות שונות מבלי שיש לי שליטה עליהם, בתוך המאורעות אני מבין שיש לי תמיד בחירה חופשית איך להגיב. השיחה הזו הנכיחה לי שדווקא בזמנים בהם אין לי שליטה על מה שקורה לי, יש לי המון בחירה ושליטה באופן שבו אני מגיב ומתמודד עם מה שקורה לי.

יהודים יקרים, אני מציע לקלוט שהגיע הזמן לתת אור ותקווה לאחרים לצאת מהמשבר הזה ומכל משבר אחר בחיים. יש פה צדדים לצערי שוב פעם בעולם. שוב פעם הבחירה בחיים מול הבחירה במוות. הבחירה בין טובת הכלל לטובה האישית, לאגו. טלצו אמרה השבוע שכל האנשים הכי איכותיים ומוכשרים חייבים להיכנס לשירות הציבורי דחוף – צודקת. הרי כל האיכותיים האלה הבינו שהם יכולים לעשות הרבה יותר כסף ועכשיו זה לא הסיפור הרי יותר. זה לא העניין של לעשות כסף, זה לא משנה. להצליח בעולם.. הצחקתם אותי. החוקים השתנו. יש פה צדדים וצריך להכיר בהם ומכאן לפעול.

אור לגויים מדבר על היכולת שלנו כעם להסתדר יחד ולחיות יחד ולאפשר אחד לשניה לחיות במקביל בשלום ובאחווה, לא רק כמו בימי מלחמה, אלא בעיקר בימי שלום. חרדים רוצים להתגייס כעת, נשים יוצאות לעבוד ולוקחות על עצמן אחריות כלכלית, יותר ויותר אזרחים מבינים שהפוליטיקאים שלנו בעצם לא שווים כלום והם לא מנהיגים. וכולם רואים שיש לנו עם מופלא. העניין הוא, שמה שמאחד אותנו עכשיו זה האיום על מדינת ישראל, אותה מדינה שהולידה השואה. העם שלנו כאילו יודע רק לקום מתוך משבר. אפשר שהפעם נחליט שהולכים להוליד כאן חברת מופת בישראל מיד אחרי המלחמה הזאת? בשביל זה שווה להילחם עכשיו במלוא העוצמה והכוח. אני מוכן לאבד הכל אם אחרי זה בונים את זה מחדש, אבל טוב ואיכותי כמו שמגיע לנו! אני חושב שאם נצליח להשתלט על העסק באמצעות מנהיגים חדשים, הוגים חדשים, אנשים שפויים שמבינים שכל המפלגות האלה פשוט לא רלוונטיות, גם לא כרעיון. אם נשכיל לקלוט שיש כאן הזדמנות פז לבנות חברת מופת בישראל, נראה מנהיגים חדשים שמובילים את עם ישראל ואת הבית של העם היהודי קדימה אל חברת מופת, בטוחה ומשגשגת.

אנחנו צריכים לגייס את מיטב המוחות לבנות הגנה יצירתית שאף אחד לא יצליח לפגוע בנו בחיים ולחדור אלינו לעולם. אנחנו צריכים את מיטב המוחות להמציא את הרפואה של המחר כדי ליצור לעצמנו את החיים הכי טובים שאפשר להעניק לנו. אנחנו צריכים שירותים ציבוריים שלא יורדים ברמתם מחברות עסקיות ״הייטק״ ותפיסות יעילות וחכמות שמספקות שירות נעים ומכבד לכל אזרח. אנחנו צריכים לחשוב על כולנו ולהציב תנאים לחיים ביחד באמת, כל שבטי ישראל. קודם כל להיות אור לגויים, להצליח עם ישראל כולו להיות ביחד באמת, לאפשר לעצמנו לפרש את אלוהים מתוך כבוד לתפיסות השונות, להתווכח בחכמה ולא ברגשנות, לדון ולהתדיין אבל כל הזמן לכבד את המקום של האחר ולהבין שאנחנו לא נותנים לפחד ולמוות לנהל אותנו לעולם! אנחנו עם של חיים, אנחנו עם שבוחר בקדושת החיים – כל הזמן! לא נוותר על זה לעולם. רק אחרי שזה יקרה, תצליח בעיני האנושות לקבל השראה ולהפסיק לקנא בנו ולשנוא אותנו כל כך. סליחה על החלוקה הקשה של המצב כעת, אבל זו ממש לתחושתי המלחמה של האור בחושך, של החיים במוות, זו מלחמה בין אנשים שמבקשים לראות את טובת הכלל אל מול אלה שמבקשים לראות את טובת עצמם. וזה דורש ניקוי אורוות רציני בכל הצדדים. ואם זה יביא עמו מוות, הרס, דם וקורבנות גדולים וקשים, טראומות חדשות – זה גם יביא עמו צמיחה, בדיוק כמו שצמחנו מהשואה, כמו שכל העולם צמח מהשואה. כי אנחנו מקדשים את החיים ולא את המוות וכי אנחנו מעוררים השראה באחרים. אנחנו מכבדים את המוות, אנחנו מבינים שהמוות הוא חלק מהחיים ובגלל זה, אנחנו מעריכים כל כך את החיים ורוצים לחיות טוב כל דקה. אנחנו שומרים על עצמנו ודואגים לעצמנו, ואם חלק מאומות העולם לא מסוגלות לשאת את זה ובוחרות להאשים אותנו בכל הבעיות של האנושות, זה בסדר, אנחנו מספיק חזקים כדי להמשיך להאיר אור גדול. ולזה התכוון המשורר בעיני כשאמר שאנחנו העם הנבחר ועלינו להיות אור לגויים. כל בר דעת יודע שלהיות נבחר מכיל בתוכו אחריות גדולה. בגלל זה אנחנו ביקורתיים כל כך מצד אחד ולא רוצים לעשות במקום מצד שני - אנחנו יודעים מה זה דורש. וזו העת להעז ולצאת מאזור הנוחות, כולנו, ולבחור לקחת אחריות על החיים שלנו פה ולברוא כאן גן עדן, כמו שנועדנו לחיות בו. העם היהודי הוא עם פרו-אקטיבי וזה הנוגדן הכי גדול לחוסר האונים שכל העולם שרוי בו.